פסק-דין בתיק ב"ל 3488-09-12

1.         בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (שירותים מיוחדים) מיום 19.8.2012, אשר קבעה כי המערער תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה.

2.         העובדות:

המערער, יליד 1950, סובל ממחלת ראות חסימתית כרונית (COPD), מחלה לבבית, אסטמה, פרפלגיה והינו מרותק לכיסא גלגלים.

ועדה מדרג ראשון קבעה למערער גמלת שירותים מיוחדים כמי שתלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה.

ועדת עררים מיום 19.8.12 דחתה את ערר המערער ואישרה את ההחלטה מדרג ראשון. הוועדה ציינה בהחלטתה כי המערער מסר תיאור תפקודי בכל מטלה ומטלה ועל סמך תיאור זה התבססה ההחלטה.

3.         טענות הצדדים:

לטענת המערער, חלה החמרה במצבו הרפואי ויש לקבוע לו אחוזי גימלה בהתאם. המערער טוען כי ההחמרה מתבטאת בכך שהוא זקוק להשגחה מאחר והוא סובל מהפסקות נשימה, עד כדי סיכון חיו.

עוד טוען המערער כי הוועדה התעלמה מתיעוד רפואי המעיד כי הוא זקוק לעזרה  בפעולות היומיומיות לאור מצבו הנשימתי.

            המערער מבקש כי עניינו יוחזר לוועדה בהרכב חדש.

            לטענת המשיב, לא נפל כל פגם בעבודת הועדה, אשר שמעה את המערער, בדקה אותו ועיינה במסמכים רפואיים. עוד טוען המשיב כי המסמך הרפואי שצורף לטיעוניו של המערער, הוא מסמך המאוחר למועד הוועדה, ולפיכך לא היה פגם משפטי באי התייחסות הועדה למסמך הנ"ל, אשר כלל לא עמד בפניה.

המשיב סבור כי החלטת הוועדה מנומקת ויש לדחות את הערעור.

4.         דיון והכרעה:

אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי:

            הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו, בין היתר, עב"ל [ארצי] 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל [ארצי] 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, 22.6.2006).

אחת החובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה, וזאת על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע [ארצי] ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע [ארצי] מג/01-1356 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

            בענייננו, טענות המערערת מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו.  

            מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה התכנסה בהרכב נכון אשר כלל רופא ואחות, עיינה בתיקו הרפואי של המערער ונימקה את החלטתה. בנוסף, הסתמכה הוועדה על דו"ח אחות בריאות הציבור שביקרה בביתו של המערער, שמעה את התייחסותו וראתה את המערער מתפקד בביתו.

            הוועדה לעררים התבססה על תיאורו של המערער באשר לתפקודו, שהיה אמין, ועל בסיס כל אלה קבעה כי המערער זקוק לסיוע במידה רבה בתחומים של הלבשה, רחצה והיגיינה אישית, זקוק לסיוע מועט בניידות בתוך הבית ובאכילה ואינו זקוק להשגחה. בהתאם לתפקודו, אינו מגיע המערער לרמה הזדקקות בעזרת הזולת של מי ש"תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היום יום ברוב שעות היממה".

באשר לצורך בהשגחה, המציא המערער סיכום שחרור רפואי מבית החולים בילינסון עם המלצה לשקול אפשרות של השגחה לילית בביתו לנוכח חומרת המחלה שלו. מעבר לכך שמדובר במסמך רפואי שלא עמד בפני הוועדה, המסמך מעיד על אירוע של החמרה חריפה במחלת הבסיס - חסימה נשימתית כרונית - אך לא מצביע על צורך בהשגחה מתמדת בלעדיה קיימת סכנה למערער.